מאזן אתגר-מיומנויות טריגר מספר 2 לזרימה
אחד הטריגרים החשובים ביותר של הזרימה, הוא מאזן האתגר-מיומנות
בואו נבין קצת יותר טוב מה זה ולמה הוא כל כך חשוב?
כלל מס 1 במדעי ה-FLOW אומר כך: זרימה דורשת פוקוס במשימה ספציפית.
מתי אנחנו בפוקוס?
כשהאתגר של המשימה מותח קצת את המיומנויות שלנו.
אם האתגר גדול מדי, חרדה מציפה את המערכת. אם האתגר קל מדי, אנחנו מפסיקים לשים לב.
זרימה מופיעה קרוב לנקודת האמצע שבין שעמום וחרדה, אבל לא בדיוק בנקודת האמצע,
אנחנו מדברים על מה שמדענים מכנים: "ערוץ הזרימה".
זה המקום שבו המשימה קשה מספיק כדי לגרום לנו להימתח אבל לא מספיק קשה כדי לגרום לנו להיקרע.
קצת כמו מיתר של גיטרה: יותר מדי מתוח הוא נקרע, פחות מדי והוא יפיק צליל צרוד.
הנקודה הזו שומרת על תשומת הלב ברגע הזה.
כאשר האתגר נמצא בגבולות המיומנויות המוכרות - כלומר עשיתי אותו בעבר כבר מלא פעמים
ואני די בטוח שאוכל לעשות זאת שוב, אני אולי מתעניין במשימה, אבל לא מרותק.
אבל כשאני מול אתגר ראוי, כשלא הכל צפוי מראש, ולא בטוח אם אצליח,
אני שם לב יותר. חוסר הוודאות מגביר את המשיכה שלנו אל הכאן ועכשיו.
אז נשאלת השאלה: למה אנחנו מתכוונים באתגר ראוי ולמה אנחנו מתכוונים בכישורים.
חוקרים העמיקו וגילו 7 גורמים שמופיעים בעקביות במצבי זרימה, חלקם יהיו מוכרים.
הנה הרשימה המלאה: ביטחון עצמי, אופטימיות, חשיבה בהירה, כישורים, היכולת לשהות באי נחת, היכולת לדחות סיפוקים וחברה
ביטחון ואופטימיות, למשל, נראים ברורים מאליהם. ככל שאנו בטוחים ואופטימיים יותר לגבי הכישורים שלנו,
כך האתגר אמור להרגיש קל יותר. עם זאת, אנחנו לא מדברים על מדד ממשי של מיומנויות;
אלא רק היחס שלנו כלפי הכישורים הללו.
בקרב ספורטאי עילית, למשל, מחקרים מראים שרמת הביטחון במיומנות שלהם חשובה לא פחות מהמיומנות בפועל.
ערכים חברתיים הם גם מורכבים. רבים מהחלוצים של חקר הביצועים הגבוהים, כולל פרידריך ניטשה, וויליאם ג'יימס וזיגמונד פרויד, האמינו שלמשפחה ולתרבות בה גדלנו יש משקל גדול.
התנערות מהמגבלות החברתיות, הם טענו, היא הצעד הראשון המתבקש בכל דרך לקראת מימוש עצמי.
סטיבן קוטלר מדבר על 4 אחוזים כמספר קסם. משמעות הדבר היא שאנו מקדישים את מירב תשומת הלב למשימה שלפנינו כאשר האתגר של אותה משימה גדול ב-4 אחוזים ממערך המיומנויות שלנו.
המספר הזה הוא יותר מטפורה מאשר מדד ממשי. עם זאת, המטאפורה הזו מוכיחה את עצמה באופן עקבי.
הנה הסיבה ש-4 אחוזים זה מסובך.
אם האתגר גדול ב-4 אחוזים מהכישורים שלך, זה מספיק כדי לדחוף אותך אל מחוץ לאזור הנוחות שלך. זה בעייתי לאנשים מופנמים ולשונאי סיכון. ארבעה אחוזים זה המון.
זו הסיבה שהיכולת לשהות באי נחת שגובל בחרדה קלה היא מרכיב קריטי במתח הנכון בין מיומנויות לאתגר.
כאשר מכוונים נכון את המתח, אנחנו מחוץ לאזור הנוחות שלנו, כך שהתרגול להרגיש בנוח עם אי נוחות הוא חובה. (מקלחות קרות הן אחלה תרגול לזה)
עבור טיפוסים אגרסיביים מסוג A, אנו מוצאים את ההיפך. ארבעה אחוזים זה פשוט קטן מכדי לעניין.
בעלי שאיפות גבוהות המחפשים ריגושים יתמודדו עם אתגרים שגדולים ב-20, 30, אפילו ב-40 אחוזים מהכישורים שלהם, פשוט בשביל הריגוש שבחוויה.
אבל על ידי התכווננות להר גבוהה מדי, אנחנו מונעים מעצמנו את המצב האופטימלי לטפס עליו.
זה לא אומר לא להציב מטרות גבוהות וקשות. פשוט צריך לחלק אותם לשלבים ניתנים לניהול שיכולים להפוך למטרות קטנות וברורות.
מהי מטרה ברורה מושלמת? אחד שבו האתגר גדול ב-4 אחוזים מהכישורים שלך.
לדוגמה, כשאני כותב תוכן לסדנה, אני מגדיר את המדד היומי שלי.
בהתחלה, עוד לפני שאני יודע בדיוק מה אני עושה, המטרה שלי היא לכתוב כ-200 מילים ביום.
אחרכך לקצר את זה לפוסט ואז לפרסם ולראות איך הקהל שלי מגיב לזה (פידבק מיידי).
באמצע, כשיש לי חוש כיוון טוב יותר, זה עולה ל-300 מילים ביום. עד שאני מסיים, 400 זה היעד שלי.
במילים אחרות, בעוד שהמתח הנכון במיומנויות האתגר יכול להיות מטרה נעה, 4 אחוזים זה המתח אליו אני מכוון.
כדי ליישם את זה בחייכם, פשוט חשבו על המשימות החשובות ביותר שעומדות בפניכם ביום ושאלו את עצמכם אם אתם מתאמצים מדי או לא. האם האתגר גדול מדי? האם חשיבה על זה מייצרת יותר מדי חרדה? אם זה המקרה, חלק את זה למשימות קטנות יותר והקלו את העומס הזה.
אם ההפך הוא הנכון, אם אתם מוצא את האתגרים שלפניכם פחות מדיח מאתגרים, הוסיפו מורכבות והפוכו אותם לקשים יותר. תוסיפו אלמנט חדש, שנו את סביבת העבודה, אתגרו את עצמכם עם סגנון חדש, דרשו מעצמכם יותר מצוינות. כך או כך, כווננו כל משימה שתבצעו ביום, כך שכל אחת מהן תהיה בתוך הטווח של המתח הנכון של כישורי האתגר.
Comments